מאז 1995 התייקרו הדירות בבירת ישראל בכמעט 200%. החל ב–2003 עולים המחירים בעיר באופן עקבי ויציב. מחירי השכירות כמעט לא השתנו נומינלית בין 1998 ל–2008. ניתוח השינויים במחירי הנדל”ן בישראל בשני העשורים האחרונים ■ מאמר רביעי בסדרה
הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, משרדי הממשלה ועוד כ–10% מתושבי ישראל – יותר מ–830 אלף תושבים מצטופפים יחד בעיר הבירה של ישראל. ירושלים, העיר הגדולה בישראל, משתרעת על שטח של 125 אלף דונם — כפול משטחה של ראשון לציון, פי שניים וחצי משטחה של תל אביב ופי ארבעה מפתח תקוה.
העיר מדורגת באשכול הרביעי בסולם החברתי־כלכלי של האוכלוסייה בישראל (הלמ”ס), באותו אשכול עם ערים כמו רמלה ולוד – דירוג נמוך משמעותית לעומת תל אביב ורעננה, המדורגות באשכול השמיני, ולעומת ערים אחרות באזור המרכז, כמו כפר סבא, חולון וראשון לציון.
עליות מחירי הדירות ב–20 השנים האחרונות לא פסחו על בירת ישראל. מחיר דירה ממוצע בעיר ב–1995 היה פחות מ–600 אלף שקל, ואילו בסוף 2014 הוא כבר עבר את הרף של 1.7 מיליון שקל – התייקרות נומינלית של כמעט 200%. בשונה משוק הדירות בחיפה, שאותו ניתחנו במאמר הקודם, השתנות המחירים בירושלים עקבית ויציבה. במהלך “העשור האבוד” של שוק הנדל”ן הישראלי, בין 1998 ל–2006, הפגינה העיר יציבות מחירים, עם ירידות נקודתיות קלות.
שיעור עליית המדד לאורך התקופה לא היה אחיד, ולכן כדי לבחון עליות מחירים בעיר יש להתייחס להשתנות המחירים הריאלית. ואכן, מבט בגרף הריאלי מראה ירידת מחירים מירבית של כ–13% בין 1995 ל–2003 (ירידת המחירים הריאלית בחיפה, לשם השוואה, היתה בשיעור של 36%) – כלומר, ירידה של כ–1.5% בממוצע בשנה. מ–2003 (שיא אירועי האינתיפאדה בעיר) התחילו המחירים בנסיקה הדרגתית ויציבה, שממשיכה עד היום. המחיר הממוצע של דירה בירושלים עלה מאז 2003 בשיעור ריאלי של 78% – עלייה של כ–5% בשנה.
לקריאת המאמר המלא – לחץ כאן
